החלטה בתיק ב"ש 7186/06

כתב האישום בתיק דנן הוגש לביה"מ כבר ביום 29.5.06. מאז נקבעו מועדים חוזרים ונישנים למתן תשובות לכתב האישום. דא עקא, אלו נדחו פעם אחר פעם, מנימוקים אלו ואחרים שהועלו ע"י מי מב"כ הנאשמים.

גם בדיון שקויים ביום 11.9.06 סרב ב"כ המבקש ליתן תשובה עניינית לכתב האישום, בציינו כי יש בדעתו להגיש "בשבוע הקרוב בקשה לגילוי מלא והסרת חסיון", ורק עם קבלת "החומר המלא" יוכל להשיב תשובה מפורטת לכתב האישום וכי זכותו של המבקש להשיב לכתב האישום לאחר שיראה את כל חומר הראיות.

אף שב"כ המאשימה הפנתה לכך כי תעודת החסיון הינה מפורטת והוגשה כשבוע לאחר הגשת כתב האישום, וכי מאז קויימו ישיבות אחדות וטענה כאמור לא הועלתה, נעתר ביה"מ לבקשת הסניגור המלומד (שלא נתמכה בדברי עו"ד שרמן, שאף הוא ייצג את המבקש בישיבה האמורה), באופן שנקבע כי "ככל שמי מהנאשמים מבקש להגיש בקשה כלשהי המתייחסת לתיק זה, הדבר ייעשה עד ליום 18.9.06".

ואולם, לא זאת שעו"ד עטרי לא הגיש כל בקשה במסגרת הזמן שנתבקשה על-ידו ואושרה ע"י ביה"מ, אלא שבישיבה שקויימה ביום 18.10.06 הודיע עוה"ד המלומד כי בקשה להסרת חסיון הוגשה על-ידו "לפני שבועיים" (עמ' 41 לפרו'), אם כי, כפי שהתברר, להצהרה זו לא היה כיסוי כלשהו, שכן כל בקשה לא הוגשה לביה"מ ליום 18.10.06. יתר על כן, עד היום לא הוגשה בקשה להסרת חסיון.

במקום זה הגיש הסניגור המלומד, ביום 19.10.06 "בקשה לקיום דיון בשאלת ההרכב הדן בבקשה להסרת חסיו", במסגרתה נטען כי "המבקש מבקש להגיש בקשה להסרת חסיון אך הוא סבור שבנסיבות הענין ראוי כי מותב אחר ידון בה".

בהחלטת נשיאת בימ"ש זה, השופטת מ' ארד, שניתנה ביום 29.10.06, לאחר שנתקבלה תגובת ב"כ המשיבה, נקבע כי בטרם תינתן החלטה לגופה לענין המותב שידון בבקשה להסרת חסיון (לכתוגש) ייקבע תחילה אם לאור החלטתי מיום 11.9.06 ניתן עדיין להגיש בקשה להסרת חסיון.

בנסיבות אלו הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר, בה צויין, בין היתר, כי ביה"מ אינו מוסמך "להגביל מועדים להגשת בקשה להסרת חסיון", וכי לפיכך "כל החלטה שניתנה בנדון הינה בטלה ומבוטלת וכאילו לא באה לעולם".

ייאמר מיד כי אין בידי לקבל הטענה לענין "חוסר סמכות" שהועלתה ע"י הסניגור המלומד.

אכן זכויות אדם אמורות להיות נר לרגלי ביה"מ, קל וחומר כשמדובר בהליכים פליליים. דא עקא, זכויות אלו אינן עומדות בחלל ריק. הן נועדו כדי לאפשר משפט הוגן. הן לא נועדו כדי להערים קשיים, שלכאורה נראה כי כל המניע העומד מאחוריהם אינו אלא דחיית הקץ (בין אם דחיית המועד למתן תשובה לכתב האישום ובין אם לדחיית מועדי ההוכחות).

ככלל, חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), אינו  קוצב מועדים להגשת בקשות שונות, או מסדיר את סמכות בית המשפט לעשות כן (זאת בשונה מתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

סעיף 3 לחסד"פ עוסק במצב של לקונה כאמור, בקובעו כדלקמן:

"3. סדרי דין באין הוראות

בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק".

הוראה זו מאפשרת לביהמ"ש להפעיל את סמכותו הטבועה לקביעת סדרי דין, מקום שאלה לא הוסדרו בחוק. 

"נקודת המוצא העקרונית הינה, כי ניהול המשפט נתון בידי בית-המשפט. לעניין זה מצויות בידיו סמכויות, מהן מעוגנות בחקיקה ומהן נגזרות מסמכותו הטבעית של בית המשפט... הסמכות הטבועה של בית המשפט משתרעת על כל עניין המתרחש באולם בית המשפט או מחוצה לו והקשור למשפט" (בג"צ 305/89 שמחה ניר, עו"ד, נ' בית משפט השלום (תעבורה) למחוז חיפה, פ"ד מה(3) 203, 214).

עוד נאמר לעניין הסמכות הטבועה:

"הסמכות הטבועה "אינה אלא אותה סמכות מינימלית בעניני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו"... הסמכות הטבועה פורשת עצמה על-פני כל תחומי פעילותו של בית-משפט, ויש שבית-משפט יעשה בה שימוש בתחום המשפט הפלילי למניעת אי-צדק לנאשם או למניעה של פגיעה בהגינות ההליך הפלילי..." (בש"פ 1781/00 אדריאן שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (4) 293, 303).

במקרה דנן נקצב המועד להגשת הבקשה להסרת החסיון ע"מ לאפשר מתן תשובה עניינית לכתב האישום וקביעת מועדי הוכחות ללא דיחוי.

דא עקא, בקשה להסרת חסיון לא הוגשה עד עצם היום הזה ומשגם לא ניתן כל טעם ענייני לכך, ההנחה המתבקשת היא כי בקשה כאמור ניתן היה להגיש בסמוך למועד בו הומצאה תעודת החסיון, ולא מטעמים ענייניים מתמהמהת הגשתה.